ענווה? זו מילה נרדפת לצניעות, לא?
המילה ענווה מבלבלת הרבה אנשים. חלק חושבים שאדם עניו הוא אחד שנחבא אל הכלים, או שלעולם לא עומד על שלו. אבל זו לא ענווה. ענווה אמיתית היא הבנה ברורה וצלולה של האדם שאני באמת, ומהן החוזקות והחולשות שלי. אדם שהוא באמת עניו לא נותן לאגו שלו להפריע לעשות את מה שטוב לחברה שבה הוא נמצא, בין אם זו משפחה, הצוות בעבודה או אפילו בין אנשים זרים. ענווה היא היכולת לשים את ההעדפות האישיות שלנו בצד, ולעשות את הטוב ביותר לטובת הכלל.
ענווה היא גם פתיחות למשוב ולביקורת. אדם עניו "יודע שהוא לא יודע", ושהוא תמיד יכול ללמוד ולהשתפר. הוא לא מפחד לבקש עזרה, או להודות שהוא עשה טעות.
כאן עולה השאלה האם ענווה היא לא אותו דבר כמו צניעות? הצניעות, כבודה במקומה מונח, היא מעלה יפה, הנחשבת לסגולה בדתות ובתרבויות רבות. אדם צנוע עשוי להיות ביישן או "סגור" בפני הרבים, ולהרגיש מבוכה ורצון להתחבא, בעוד שאדם עניו יהיה פתוח יותר בפני אחרים וירגיש ביטחון גם אם הוא אינו מחצין את זה החוצה.
לאנשים בעלי ענווה יש השקפה מציאותית על עצמם. הם יודעים בדיוק על אילו מידות הם צריכים לעבוד ואילו באות להם בצורה טבעית — והם מקבלים את זה באהבה ובהשלמה.
האדם העניו — מה מאפיין אותו?
הוא לא צריך להיות במרכז תשומת הלב או שאנשים תמיד יסכימו איתו.
אדם עניו לא מרגיש צורך להיות במרכז תשומת הלב, ולעתים קרובות הוא מעוניין יותר לשמוע מה יש לאחרים לומר, על פני להשמיע את דעתו.
ענווה אמיתית מתחילה בלהבין את החוזקות והחולשות שלך ולא לתת לאגו להתפרץ. לכולנו יש גאווה, החל מהאדם הפשוט ביותר ועד לאנשים המכובדים ביותר, בעלי השררה והממון. הרצון להראות שאנחנו טובים יותר, חכמים יותר ומוצלחים יותר טבוע בנו — אך האנשים הענווים יודעים שהמידה הטובה מתחילה מבפנים, בהכרה שאנחנו יכולים ללמוד מכל אחד, לא משנה מי הוא.
אסיים בציטוט של אדם גדול, שכנראה הבין טוב מאוד מדוע ענוה איננה צניעות:
"יש עֲנָוָה שֶׁהִיא תַּכְלִית הַגַּדְלוּת, דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא עָנָו מֵחֲמַת שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהַגַּדְלוּת מְבֻזָּה מְאֹד, עַל־כֵּן הוּא עָנָו כְּדֵי לְהִתְיַקֵּר וּלְהִתְכַּבֵּד. נִמְצָא שֶׁהוּא עָנָו בִּשְׁבִיל גַּדְלוּת וְכָבוֹד."
–רבי נחמן מברסלב
